<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קמ"ה</h1>
<h2>דף כט.</h2>
נמצא שאין אסור מן התורה אלא שכר המצוה עצמה, לא שכר מכשיריה ולא שכר בטלה אלא מפני הכיעור לדיין בבטלה דלא מוכח. ועוד אומר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר המצוה עצמה אינו אסור אלא היכא דלא פסק עמו שכר קודם עשייתה אבל אם פסק עמו שכר קודם עשייתה נותן לו שכרו כפי מה שפסק. ואם רופא הוא אע"פ שפסק עמו הרבה נותן לו הכל מפני שחכמתו מכר לו ואין לה דמים ואע"ג דמצוה עליה לרפאתו כיון דמצוה דרמיא אכולי עלמא היא אם נזדמנה לו ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מפקיעין ממנו חובו. כ"כ רבינו ז"ל בס' תורת האדם, וכ"כ משמו הרשב"א ז"ל בפ' מצות חליצה בחדושיו. ולפ"ז היה נראה שהרב יכול לפסוק שכר לתלמידיו ואפילו פסק הרבה אין מפקיעין אותו ממנו שהתורה אין לה דמים וכן היה נראה גם כן לענין הדין דמאי שנא, אלא שנראה שיש בזה משום כיעור דמאי שנא מבטלה דלא מוכח.
